פרנק שחר נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ ואח'

החלטה

עניינה של החלטה זו בשאלה על מי מהצדדים מוטל החיוב בתשלום "יתרת האגרה", וזאת בעקבות פסק הדין שניתן על ידי ביום 16.8.12.

בעקבות פסק הדין שלחה מזכירות בית המשפט אל הנתבעות דרישה לתשלום יתרת האגרה בסך של 39,984 ₪. ביום 22.7.13 פנתה ב"כ הנתבעות אל המזכירוּת בבקשה להוציא דרישת תשלום מתוקנת. נטען, כי במסגרת פסק הדין נפסק לזכות התובע פיצוי בגובה של 124,348 ₪, וכי בהתאם לאמור בתקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: "התקנות"), הרי שעל הנתבעות לשאת רק ביתרת האגרה כשיעורה בבית משפט שלום (בתביעה בגין נזקי גוף), ועל התובע להשלים את יתרת האגרה החלה בבית משפט מחוזי.

פנייה זו הועברה לתגובת התובע וזו הוגשה על ידו (באופן אישי) ביום 3.11.13. לטענת התובע, במסגרת פסק הדין חוייבו הנתבעות לשאת גם ב"הוצאות משפט". על פי הטענה, הוצאות אלה כוללות גם אגרות. עוד טוען התובע, כי הוא הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, וכי בהמלצת בית המשפט העליון, הוא הסכים לחזור בו מהערעור. ואולם, לטענתו, הסכמתו לחזור בו מהערעור ניתנה על יסוד ההנחה שידועים לו כל נתוני התיק ובכלל זה מכלול ההוצאות. עוד טוען התובע בהקשר זה, כי בעקבות הדיון בבית המשפט העליון הוא חתם על כתב ויתור לטובת הנתבעות במסגרתו הצהיר כי אין ולא תהיה לו כל תביעה כלפיהן. במצב דברים זה טוען התובע, כי אין לו כיום אפשרות משפטית לדרוש מהנתבעות את האגרה הנוספת שנדרשת ממנו, ומשכך סבור הוא שיש להותיר את חיוב האגרה – כפי שנשלח על ידי המזכירות – על כנו.

הנתבעות הגישו תגובה לתגובת התובע. במסגרת זו טוענות הנתבעות, כי החזר ההוצאות שנפסק לטובת התובע בפסק הדין מתייחס להחזר האגרה ששולמה על ידו בפתיחת התיק, וכי זו אכן הוחזרה לתובע על ידי הנתבעות. עוד טוענות הנתבעות, כי האגרה בה מדובר כעת הינה "יתרת האגרה", שזהות הגורם המחוייב לשאת בה נקבעת בסיום ההליך ובהתאם לתוצאותיו. במקרה דנן, כך נטען, לשונה של תקנה 5(ג) לתקנות היא ברורה ובהתאם לאמור בה על התובע לשאת בתשלום יתרת האגרה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת הנתבעות להתקבל. תקנה 5(ג) לתקנות קובעת כך:

(ג) התנהל ההליך בבית משפט מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק או שבעלי הדין התפשרו עליו נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית משפט השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע, על אף האמור בתקנת משנה (ב)(4) או (5), את האגרה כשיעורה בבית משפט שלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי.

דהיינו, התקנה קובעת שאם הוגשה תביעה (שעילתה נזקי גוף) בבית משפט מחוזי, ובסופו של יום ההליך הסתיים (בפשרה או בפסק דין) בסכום הנמוך מ-60% מתקרת סמכותו של בית משפט שלום (העומדת כיום על סך של 2,500,000 ₪), כי אז ישלם הנתבע את "יתרת האגרה" החלה בבית משפט שלום, ואילו התובע ישלים את ההפרש עד לגובה האגרה החלה בבית משפט מחוזי. מטרתה של תקנה זו היא לנתב בצורה נכונה את תביעות נזקי הגוף לערכאות המתאימות ולמנוע מצב שבו יוגשו תביעות לבית משפט מחוזי, שעה שמקומן הראוי הוא בבית משפט שלום. ההנחה העומדת בבסיסה של התקנה היא, כי ניתן לבצע הערכה ריאלית בדבר שוויה בפועל של התביעה בעת הגשתה.

לסוגיה זו בדיוק נדרש לאחרונה בית המשפט העליון (במסגרת רע"א 7031/12 המרכז הרפואי שערי צדק נ' פלונית, החלטתו של כב' השופט נ' הנדל מיום 23.10.13). בהחלטה זו נקבע באופן ברור, כי לשונה של תקנה 5(ג) ותכליתה, אינן מותירות לבית המשפט שיקול דעת אם להטיל על התובע את החיוב ביתרת האגרה, אם לאו, וכי כאשר מתקיימות הנסיבות המצוינות בתקנה, הרי שעל בית המשפט לפעול בהתאם לאמור בתקנה זו ולא לסטות ממנה.

ובלשונו של כב' השופט הנדל:

"תקנה 5(ג) נועדה לווסת את העומס המוטל על בתי המשפט ולנתב נכונה את התביעות לפיצוי בנזקי גוף בין הערכאות השונות. עם כל ההבנה לשאיפתו של בית המשפט המחוזי להגיע לתוצאה הנראית לו נכונה במקרה הקונקרטי לא די בכך. המחוקק כמוהו המחוקק המשנה הותירו נושאים רבים לשיקול דעתו של בית המשפט. אולם, כשם שחובתו של בית המשפט להפעיל שיקול דעת במקרה והדין דורש זאת כך עליו להימנע מכך כאשר הדין אינו מאפשר זאת. זהו הכלל. בענייננו יש משקל לנתון נוסף. עסקינן בתקנות האגרות שמטבען הן טכניות, מצומצמות ודווקניות. מטרתן לקבוע כללים ברורים. אין זה אומר שתקנות האגרות אינן מקנות שיקול דעת לבית המשפט במקרים מסוימים. עם זאת, בהיעדר הוראה שמעניקה שיקול דעת לבית המשפט ידיו כבולות. התקנה הנדונה היא פרי מדיניות ביחס לסוגיית הסמכות העניינית של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בנושא מצומצם של תביעות לפיצויים בגין נזקי גוף. בית המשפט המחוזי לא הצביע על מקור בדין שמעניק לו שיקול דעת במקרה בו סכום הפיצוי שנפסק בתביעה בנזקי גוף שהוגשה על ידי התובע בבית המשפט המחוזי נמוך מ-60% מתחום סמכותו של בית משפט השלום.

בפועל, בית המשפט פסק אשר פסק על סמך סברה. אם זהו מפתח לסטייה מהוראות תקנות האגרות התוצאה תהיה שבית המשפט ירבה בקביעות פרטניות על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה כאשר המטרה בקביעת תקנות האגרות היא קביעת כללים נהירים ומחייבים. תקנה 5 מתייחסת מפורשות למגוון הסיטואציות שיכולות להיווצר בסיומו של הליך ומגדירה לכל אחת כיצד תשולם האגרה בעקבותיה. ושוב יוזכר כי "הסנקציה" של תשלום האגרה כשיעורה בבית המשפט המחוזי על ידי התובע תוטל רק כאשר הסכום שנפסק אינו מגיע ל-60% מתחום סמכותו של בית משפט השלום. כך, גם אם בסופו של יום תהא חריגה של עד 40% מתחת לסכום סמכותו של בית משפט השלום ביום הגשת התביעה, התובע לא "ייקנס" על כך. אף אין לשכוח כי בניגוד למצב המשפטי ששרר בעבר (ראו למשל תיקון תשמ"ה לסעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד–1984) סכום התביעה הכספית המירבי שניתן להגיש לבית משפט השלום היום הוא סכום גבוה שעומד על 2.5 מליון ₪."

התובע טוען, כי אין להטיל עליו לשלם את יתרת האגרה, שכן הוא הסכים לחזור בו מהערעור אותו הגיש אל בית המשפט העליון על יסוד ההנחה שידועים לו כל נתוני התיק ובכלל זה גם מכלול ההוצאות. אין בידי לקבל טענה זו. הטעם לכך הוא, שעל אדם הנוקט בהליך בבית משפט מוטלת החובה לוודא, אם בעצמו ואם באמצעות בא כוחו, מהן ההשלכות הכספיות של הפנייה לבית המשפט. אם התובע לא עשה זאת - אין לו להלין אלא על עצמו.

סוף דבר. בקשתם של הנתבעות מתקבלת. לפיכך, ובהתאם לאמור בתקנה 5(ג) לתקנות תישאנה הנתבעות בתשלום יתרת האגרה הנוהגת בבית משפט שלום, ואילו התובע יישא בהפרש יתרת האגרה החלה בבית משפט מחוזי. המזכירות תנפיק דרישות תשלום חדשות, בהתאם לאמור.

ניתנה היום, ט"ו שבט תשע"ד, 16 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.

אריה רומנוב, שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: